רב יוסף בר חייא (רבם של אביי ורבא)

רב יוסף בר חייא היה אמורא בבלי בן הדור השלישי. היה תלמידו של רב יהודה בר יחזקאל, רבם של אביי ורבא, ובר פלוגתא של רבה בר נחמני – ראש ישיבת פומבדיתא. רב יוסף היה סומא. לפי הגרסה המובאת בספר מקור חיים הוא גרם בעצמו את עוורונו, כשישב במקום אפל ארבעים יום ואז הביט באופן פתאומי באבני שיש מאירות. הסיבה לכך מובאת ברמב"ן ורבינו גרשום, שרצה לנהוג במנהגו של רב שלא להביט מחוץ לארבע אמותיו, ומכיוון שלא יכול היה לעשות זאת הוא סימא את עצמו. מצאנו ששאל הלכה מרב הונא. כשנפטר רבו, רב יהודה בר יחזקאל, היה רב יוסף המועמד המוביל להחליפו בתפקיד ראש ישיבת פומבדיתא, משום שהצטיין בבקיאות וידע הרבה שמועות (בניגוד לרבה, שהצטיין דווקא בפלפול). רב יוסף לא הסכים לקבל את התפקיד, ולכן מונה רבה, שהיה באותו זמן בן 18 שנה, ועמד בראשות הישיבה עד מותו, בגיל 40. לאחר מכן הסכים רב יוסף להתמנות לראש הישיבה, ובתפקיד זה הוא כיהן במשך שנתיים עד מותו. היה נוהג לומר את הדרשה בשבת, לפני תפילת מוסף. כאמור, הצטיין רב יוסף בבקיאותו הרבה. למרות עיוורונו היה ידוע בתור בקיא גדול בתורה שבכתב, והיה יכול למנות פסוקים בעל-פה. גם בתורה שבעל פה הוא היה בקיא גדול, ובשל כך היה מכונה "סיני". באופן טרגי לקה רב יוסף במחלה שגרמה לו לשכח את תלמודו, ותלמידו המובהק, אביי, סייע בידו לשחזר את תורתו שלמד. רב יוסף כובד מאוד על ידי תלמידיו. מסופר על רבא שכשהיה נפטר ממנו "הוה קא אזיל לאחוריה עד דמנגפן כרעיה ומתווספן אסקופתא דרב יוסף דמא", היה הולך לאחוריו מבלי להביט קדימה עד שהיו האסקופות של רב יוסף מתמלאות בדם. כמו כן מסופר על אביי שאמרו עליו שכאשר היה רואה את "אוזן חמורו של רב יוסף שֶׁבָּא - היה עומד מפניו". רב יוסף היה עניו גדול. כאשר הוא הגיע לגיל שישים הוא ערך סעודה על כך שניצל ממיתת כרת, שהיא עד גיל שישים. אף הוא העיד על עצמו שהוא ענוותן: "שנינו: משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענווה דאיכא אנא". הוא היה תמיד אוסף צדקה לעניים, ושימש כגבאי צדקה בעיר פומבדיתא. רבים מהתרגומים על התנ"ך, בין השאר על ספר איוב נשתכחו, והוא החזירן על פי זכרונו.

מקור: ויקיפדיה