רבי חיים בן עטר

רבי חיים בן עֲטַּר (גם בְּן עֲטַּאר או אִבְּן עטר; נודע בכינוי אור החיים או אור החיים הקדוש על שם ספרו; 2 באוגוסט 1696, ד' אב ה'תנ"ו; סלא, מרוקו – 6 ביולי 1743, ט"ו בתמוז ה'תק"ג, ירושלים) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. יצירתו הידועה ביותר היא הספר "אור החיים" – פירושו לתורה. את מרבית שנותיו, כארבעים שנה, חי במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהודי מרוקו. בגיל 43 עלה לארץ ישראל עם שתי נשותיו וחבורת תלמידים שהתכוונה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו, שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, כולל באירופה. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים, ובה הקים את ישיבתו, מדרש כנסת ישראל. נפטר כשנה לאחר בואו לירושלים, בקיץ 1743, בגיל 47. רבי חיים בן עטר נחשב לגדול וראשון מבשרי הציונות והגאולה בפועל, כאשר הוא יזם תנועה של עלייה ממרוקו לארץ ישראל דרך אלג'יריה ואיטליה, ועלה עם קבוצה של כ30 תלמידי חכמים לירושלים, והקים שם ישיבה במטרה להרבות תורה בישראל ולהחיש את הגאולה לעם ישראל.

מקור: ויקיפדיה

רבותיו

• חיים בן עטר (הראשון)

תלמידיו

• שם טוב גבאי
• דוד חיים שמואל חסאן
• יוסף אמזלג
• הרב חיים יוסף דוד אזולאי